מה למדנו מהעבר על "היום שאחרי..."?

זמנים קשים והשקעה תרבותית

מאת: משה זמברג

לתלמידיי,
בעקבות תחרות  הצילומים בנושא "היום שאחרי.."  ומאחר ואינני 'עתידן'  אבקש לספר לכם  על אירוע מן העבר הרחוק העוסק בתוצאות של משבר עולמי. כיצד מתוך משבר כלכלי עמוק  צומחת תרבות אדירה!  תרבות הרנסנס הגורמת לנו להתפעל לנוכח  האיכות וכמות העצומה של יצירות מכל תחומי האומנות

היצירה "אסכולת אתונה" של אומן הרנסאנס האיטלקי רפאל

מקובל לחשוב כי שגשוג אומנותי הוא תוצאה שגשוג כלכלי. נראה הגיוני לחשוב כי השקעה  באומנות  היא סוג של מותרות,  אין זה סביר להניח כי  משפחה אשר אין לה מספיק כסף למזון, ביגוד או צרכים בסיסיים אחרים, תרכוש פסלים ויצירות אומנות יקרות או אפילו כרטיסים להצגת תיאטרון. ולכן, במשך תקופה ארוכה התקיימה הנחה לפיה, השגשוג הכלכלי של איטליה בין השנים  1380 עד 1550 איפשר את הפריחה התרבותית העצומה באמצעות השקעות מרובות בתרבות.

בשנות ה- 70 של המאה העשרים הופיע מחקרו של פרופ' רוברט לופז תחת הכותרת "זמנים קשים והשקעות בתרבות"   (Hard times and investment in culture. Robert S Lopez) הטוען כי תקופת הרנסנס מתרחשת בתקופת שפל כלכלי מתמשך.

בשנת 1380 פוקדת את איטליה (ואת אירופה כולה) המגפה השחורה, מחלה קטלנית מדבקת הקוטלת כשליש מאוכלוסיית אירופה. (כמו היום גם אז הגיעה המגפה מהמזרח) כך למשל אוכלוסיית פירנצה הצטמצמה מ-110,000 ל-70,000 וכך גם בערי איטליה האחרות. ברור שירידה כה דרמטית בגודל אוכלוסייה  פוגעת בעסקים. בעקבות המגפה, מתמוטטים עסקים רבים, בנקים פושטים רגל, ועוד.

משנת 1492 (גילוי העולם החדש)  יורד משקלו של הים התיכון כנתיב מסחר מרכזי, בו שלטו ערי איטליה (בהן ונציה, פירנצה ועוד) ועיקר המסחר הבין לאומי עובר בהדרגה לאוקיינוס האטלנטי ומעלה בהדרגה את ספרד ופורטוגל לדרגת מעצמות על.

מכאן המסקנה של לופז כי תקופת הרנסנס מתרחש בעת משבר ושפל כלכלי באיטליה. (הוכחה לכך מוצא החוקר בבדיקת השוואתית של רשימות מס הכנסה של שנת 1385 ביחס לשנת 1350).

אם כך כיצד? השקעות עצומות בתרבות  מצד אחד ושפל כלכלי מצד שני?

תשובת החוקר:

המחבר מזכיר לקוראיו אמיתה ישנה וידועה - משבר כלכלי אין פירושו שרע לכולם. כאשר רוב האוכלוסייה סובלת ממשבר יש המרוויחים ממנו. המחבר מתמקד בארבעה כאלה - הכנסייה, הספסרים, היזמים והיורשים: 

קתדרלת סנטה מריה דל פיורה פירנצה

הכנסייה - הכנסייה והמנזרים  הם מרוויחים עיקריים מהמשבר – המגפה  השחורה נתפסת כעונש משמיים על חטאי בני האדם. כתוצאה מרגשי אשמה, רבים הם התורמים  לכנסייה ולמנזרים על מנת להבטיח לעצמם את העולם הבא. רבים גם מורישים את רוב הונם לכנסייה  בסמוך למותם ומאחר והמוות השחור משתולל ברחובות ערי איטליה הרי שהכנסייה זוכה בהון עצום, בקרקעות ואחוזות רבות. רבים גם מתים ללא יורשים חוקיים וכל רכושם, לפי החוק עובר לכנסייה. מכאן שזה מסביר את מספרן העצום של הכנסיות ברחבי איטליה, את קישוטן ועוד...  

הספסרים - ספסר הוא אדם המנצל את שעת המשבר כדי לרכוש דברים בזול מאנשים שנמצאים במחסור ואחר כך ,עם חלוף המשבר, למכור את אותם הדברים ביוקר. 

יזמים - אנשים שמסוגלים לחשוב קדימה , ולהשקיע בשעת משבר  בדברים, תעשיות או מוצרים אשר לאחר המשבר, בעתיד, יהיה להם ביקוש רב. 

יורשים - מאחר והעיר נפגעת יותר מהמגפה המדבקת מהכפר, באים אנשים מהכפר, קרובי משפחה של האצולה העירונית ויורשים את רכושם ועושרם.

  

הספסרים, היזמים והיורשים הם אלה שמשתלטים על ערי איטליה. הם בעלי הכסף והכוח. 

אבל למה להם להשקיע בתרבות? במדע? באומנות?

התשובה - רגש  נחיתות חברתי! 

אנו דנים בתקופה בה נתנו כבוד בעיקר לאנשים בעלי מוצא מכובד, ובזו לאנשים שהצליחו להתעשר ולעלות לגדולה בזכות מרצם, יוזמתם וכישרונם! (self made man) קראו להם בשמות גנאי כמו: "המתעשרים החדשים", "האלה שמקרוב באו", "נובורישים" (gente nuovo)...

כל אלה הם שמות גנאי המביעים זלזול. חוסר הכבוד. זה הציק מאוד לאותם המיליונרים והשליטים החדשים ויצר בקרבם רגשי נחיתות. על מנת לזכות בכבוד ויוקרה חברתית שחסרה להם הם משנים את הגדרת המושג אציל ומעדנים אותו, והופכים להיות ספונסרים של מדענים, אומנים, אדריכלים, פסלים, בקיצור משקיעים בתרבות. והמחבר מסכם- " פחד מפני הגהינום, ורגשי הנחיתות החברתיים הם המסבירים כיצד הון רב (של מעטים) זורם  לתרבות ופעילות תרבותית חסרת תקדים שאת תוצאותיה ניתן לראות בערי איטליה שעד המשבר הנוכחי  הייתה המוקד התיירותי הגדול בעולם.

שליט פירנצה קוסימו דה מדיצ'י

 מקורות מהתקופה להבהרת הנאמר:

1.    עידון ושינוי של המושג אציל: "..אני רוצה שבנוסף למוצא, יהיה האציל מחונן בשנינות ותבונה, שבנוסף ללחימה על סוס  יידע גם לרקוד, לקרוא ולכתוב, לשלוט בשפות, ולהכיר  את אומנות הרישום ןלדעת לקרוא תווים..." (דמות האציל החדש, קסטיליוני 1528)

2.    מתוך הביוגרפיה של שליט פירנצה קוסימו דה מדיצ'י: "..קוסימו הגיע למסקנה שבחלק מעושרו הוא זכה בדרכים לא ישרות וכדי להסיר מעמסה זו מליבו החליט לתרום כ- 40,000 פלורין (מטבע זהב) ובנה את מנזר סן מרקו, צייד אותו בכל הדרוש ושילם את כל הוצאות הנזירים,, וביקש כי יתפללו לעילי נשמתו בבוא יום מותו.........

3.     היחס בין אומן  לפטרון (ספונסר): "..סוחר מגנואה הזמין פסל אצל דונאטלו (פסל מאוד מפורסם), אך טען כי דונאטלו הפריז במחיר, כיוון שעבד על הפסל רק חודש ימים. דונאטלו נעלב עמוקות, החזיר לסוחר את הכסף ואמר לו שהוא בדיוק מסוג האנשים שאינם ראויים לכבוד, למרות עושרם. הוא זרק את הפסל לרחוב, לעיני כולם, ושבר אותו לרסיסים, ואמר שהסוחר מתאים להתווכח על מחיר דגים ואפונה ולא על פסל עשוי ארד.... (1466)

שימו לב  לעליית ערך האומן! 

בימי הביניים הוא אפילו לא חתם את שמו על יצירה כי לא חשב שעשה דבר חשוב ומעמדו של האומן היה נחות, ואילו במקרה שלפנינו הוא מבייש בפומבי אדם עשיר המשלם לו כסף, ללמדכם  כי למרות עושרו,  מעמדו של אותו סוחר - נחות מבחינה חברתית..

 אשמח לשמוע מכם,

שלכם,  
משה זמברג